החלטה בתיק רע"פ 3217/13

1.             לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה, אשר ניתן על-ידי כב' השופט א' אליקים, בע"פ 20479-05-12, ביום 5.3.2013. בפסק דינו, דחה בית-המשפט המחוזי את ערעורם של המבקשים על פסק דינו של בית-משפט השלום בעכו, אשר ניתן על-ידי כב' השופט ו' חאמד, בחע"מ 21296-07, ביום 29.3.2012.

רקע והליכים קודמים

2.             נגד המבקשים הוגש כתב אישום מתוקן בשנית, במסגרתו נטען, כי ביום 13.5.2007, או בסמוך לכך, בטמרה, עשו המבקשים שימוש שלא כדין במקרקעין המתוארים בכתב האישום, כמפורט להלן:

א.   שימוש למגורים בתוספת דו-קומתית למבנה, בשטח כולל של 32 מטרים רבועים (להלן: מבנה א').

ב.     שימוש למגורים במרפסת בת 50 מטרים רבועים (להלן: מבנה ב').

ג.    שימוש כחנות חומרי בניין במבנה בן 58 מטרים רבועים (להלן: מבנה ג').

ד.    "שימוש בקומת עמודים שנסגרה בשטח של 124 מטרים רבועים וזאת בסטיה מהיתר בניה מס' 42466", בו רשומה הקומה, בתור קומת עמודים (להלן: מבנה ד').

ה.   שימוש למגורים במבנה דו קומתי בשטח של 98 מ"ר (להלן: מבנה ה').

עוד עולה מכתב האישום, כי השימושים האמורים היו חייבים בהיתר, וכי בתקופה הרלבנטית, המבקשים היו מי "שהוחזקו כבעלים של המקרקעין, המשתמשים בפועל מקרקעין ובמבנים הנ"ל ומי שמוטלת עליהם החובה להשיג היתר כדין".

בשל מעשים אלו, יוחסה למבקשים, עבירה של שימוש במקרקעין ללא היתר, או בסטייה מהיתר, לפי סעיף 204(א) ו-204(ב) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה).

3.             המבקשים כפרו בעבירה שיוחסה להם, וביום 20.12.2011, לאחר ניהול הוכחות, הורשעו המבקשים, בגין שימוש במקרקעין ללא היתר, בשלושת הסעיפים הראשונים (א'-ג'), וזוכו, מחמת הספק משימוש במקרקעין בשני הסעיפים הנותרים (ד', ו-ה').

          בגזר הדין מיום 29.3.2011, ולאחר שבית המשפט שקל לקולא את העובדה כי המשיבה לא הוכיחה את היקף הבניה שלא כדין, הושתו על המבקשים העונשים הבאים: קנס בסך של 1,800 ש"ח, או 18 ימי מאסר תמורתו; המבקשים חויבו להרוס את מבנים א'-ג' תוך 18 חודשים ממועד גזר הדין, אלא אם ישיגו עד למועד זה היתר בניה כדין; התחייבות כספית על סך 5,000 ש"ח לתקופה של שלוש שנים, לבל יעברו המבקשים עבירה על חוק התכנון והבניה, או 50 ימי מאסר תמורתה.    

4.             המבקשים הגישו ערעור על הרשעתם בדין על ידי בית משפט השלום, לבית המשפט המחוזי בחיפה. ביום 5.3.2013, דחה בית המשפט המחוזי, את ערעור המבקשים בציינו כי אין מקום להתערב בפסק דינו המפורט והמנומק של בית משפט השלום.

הבקשה לרשות ערעור

5.             בבקשה למתן רשות ערעור נטען על-ידי בא-כוח המבקשים, עורך-דין מוחמד סמאר, כי הבקשה מעלה שאלה משפטית בעלת חשיבות "חוקתית וציבורית" החורגת מעניינם של הצדדים, והיא, "האם ניתן לחייב נאשם בעבירת שימוש במבנה, ללא היתר, בהריסת המבנה שאינו שלו". לאור זאת, יש, לשיטת המבקשים, לאשר את הבקשה ולדון בה כערעור.

           בנוסף, הועלו טענות הנוגעות לתשתית הראייתית שעמדה לפני בית משפט השלום, כאשר לטענת המבקשים לא היה בה כדי להוכיח את אשמתם מעבר לספק סביר. ייאמר כבר עתה, כי אין בדעתי לדון בטענה אחרונה זו, שכן גם לשיטתם של המבקשים אין היא מעלה כל שאלה משפטית החורגת מעניינם הפרטי.

דיון והכרעה

6.             כלל נקוט הוא, בשיטתנו המשפטית, כי בקשות רשות ערעור לפני בית משפט זה, תתקבלנה במשורה, ואך באותם מקרים מיוחדים, המעוררים שאלה משפטית נכבדה או סוגיה ציבורית כבדת משקל, החורגת מעניינם של הצדדים לבקשה, וכן במקרים חריגים, בהם מתגלה אי-צדק או חשש לעיוות דיון (רע"פ 2122/13 דבש נ' מדינת ישראל (9.5.2013); רע"פ 2470/13 פרוגה נ' מדינת ישראל (5.5.2013); רע"פ 3157/13 קרפ נ' מדינת ישראל (5.5.2013)).

7.             כאמור, טוענים המבקשים, כי חיובם להרוס את המבנים שבגינם הורשעו בשימוש במקרקעין ללא היתר או בסטייה מהיתר, מעלה שאלה משפטית בעלת חשיבות יתרה, ואולם נראה כי שאלה זו, זוכה לתשובה, במישרין, בהוראותיהם של סעיפים 204 ו-205 לחוק התכנון והבניה,  המורים, בין היתר, כך: